סדר נזיקין פתיחה תי''ט ד''ה סדר כו' עיין בזוהר פ' בלק קצ''ח ותמצא עד''ה למה שנתחברו שלשה בבות אלו: ד"ה נשאר כו' למשנה כו' א"כ הי"ל לקרוא כל המסכתות בלשון פתח אבל האמת שבבא ר"ל חלוקה וכ"ה בכל הגמרא כי חלקי כל המשנה נקרא בבי וכאן הן ג' חלקים כוללים כל נזיקין: משנה א הרע"ב ד"ה השור וכו' פרש"י כסדר שהן כתובים בפרשה סדרן במשנה דפרשה ראשונה נאמרה בשור שניה בבור ע"כ ור"ל דמש"ה לא סידר המבעה אחר השור כדלקמן: ד"ה ארבעה כו' אע"ג דברי' כו' ל"נ דאורחיה דתנא תדיר למתני הן ואין ראיה מההיא דכריתות דלא שייך למתני הן משום דתני בתריה וארבעה מביאין על הזדון כשגגה דלא שייך הן אבל כאן לא תני הן משום דאיתא נמי אב דקרן דמייתי לקמן בהא דתני: ד"ה נזיקים כו' שנזיקים כו' אין רוח זה השר שוה בנזק כי שכח פסוק אין הצר שוה בנזק המלך והנ' מהשורש ונזיקים ע"מ נגידים נפילים נזירים: ד"ה וההבער כו' ונ"ל דאה"נ כו' ולי נראה דתני הבער להכליל התולדות שהרי פעולת ההבערה מסתמא נעשית ע"י הרוח ומנה כל ההיזקים שהרוח גורמם: ע"ש והוא לישנא דקרא כו' והלא בפ' כי תצא אש מסיים המבעיר את הבערה: ד"ה לא כו' אין כו' פי' אין זה קל כמו זה ולכן צריכי למכתב כולהו דבכל חד קילא משונה משל חבירו ולכן לא אתי חד מחבריה לומר ומה שור שהוא קל דאין הנאה להזיקו חייב שן לכ"ש דהו"א מה לשן שאינו מצוי כו': ע"ש החומרות כו' ומסיימי תוס' וז"ל ושינה כאן התלמוד פירושו מבשאר מקומות משום דהזכיר החמור תחלה בלא זה וזה שיש בהן רוח חיים ע"כ והכונה דהרגיש דדילמא אף כאן כבשאר מקומות ובעי לאתויי כל שדרכו להזיק באבנו וסכינו ובור המתגלגל ועיין בגמ' דלא דמי להני אבות אלא בצד השוה להכי אמרו דא"כ הו"ל להזכיר הקל תחלה ולא האש שאין בו רוח חיים כו' והיה ר"ל שאם באת ללמוד מב' הראשו' במה הצד שדרכן להזיק נפרוך מה לצד השוה שיש בהם רוח חיים ואז תצטרך להוסיף ג' שהוא האש שאין בו רוח חיים והוא יוכיח אף אני אביא כו' וא"כ הו"ל להקדים הקל שבקלות (והי') נעשה מלמד: דיה כהרי וכו' דיש כו' זה נגד גמרא ערוכה לקמן שרוצה ללמוד אבנו וסכינו מבור ופריך מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו תאמר באלו שכח אחר מעורב בו וא"כ הרי הוא כתוס' דלא חשבי ליה חומרא: ד"ה חב כו' לישנא וכו' כי חב הוא יוצא כדאמרינן במקום שחב לאחרים ולכן כל שחבתי לישנא קלילא: ב שחבתי נראה דמשום דלענין נזקי ממון אדם מועד לעולם והו"ל בזה כחבר דלא צריך התראה הילכך נקט תנא בל' מדבר על עצמו וכלומר דלהתחייב בשמירה כל אדם שוה: הכשרתי האי הכשרתי פירש"י מפי רבו עלי להכשיר ולתקן נזקו ולשלם ע"כ ומצינו ל' נתתי כסף השדה ופירש"י הרי היא כמו שנתתיה ונ"ל דטעמיה דהול"ל חבתי בנזקו ודוק ונראה דמפרשי שחבתי בשמירתו כנ"י שהוא לשון פשיעה ולפ"ז אין לפרש הכשרתי זמנתי דהיינו חבתי: בתשלומין בגמרא ובירושלמי ורי"ף ופי' הרמב"ם גרס בתשלומי נזקו בגמ' דייק מינה דלא תני אלא בתשלומי נזקו והנ"י ג"כ כתב דאגב רישא תנא הכא תשלומי נזקו ולכן כתב דדיוק הגמ' שמפרש ל' השלמה הוא מן הרישא ול"נ חדא דגמ' מייתי ליה הכא ועוד דרישא דייקא דלא קתני נזק גרידא משום דיש כמה דברים שאינו משלם כל הנזק כגון משנה ב' דפ"ב דאכלה פירות משלם נזק שלם וכלים ח"נ וכן בכל אותה המשנה יש נזקים שונים והיינו תשלומי נזק. הרע"ב ד"ה הכשרתי כו' לעשרה כו' זהו דיוק ב' במקצת ור"ל שכבר קדם מקצתו שהם הט' הקודם ואילו תני הכשרתי מקצת היה במשמע גם הקודם: ע''ש ליכא כו' ואפי' בנזיקים חייב שכיון שנקרא בורו למיתה ה"נ להנזיקים סמ"ע סי' ת"י והר"ב נקט במיתה דהוי לדברי הכל: ד"ה נכסים כו' פטור כו' דלא קרינן ביה ובער בשדה אחר שגם שלו הוא ד"ה ורשות כו' בקרן כו' דלשניהם חלק בחצר וכר"ה דמי והשתא א"ש דרשא דוכשהזיק לאתויי קרן (בדף י"ג ע"ב) וה"ק ורשות הניזק והמזיק פי' שבה פטור אבל יש היזק אחר שחייב בה והוא הקרן: תי"ט הכשרתי כו' פ"ק וכו' איברא דכ"כ שם הר"ב אבל אינו מוכרח דיכולני לפרש שיהא כשר להתיר הטלטול ואם לא יהיה כך יהיה פסול אבל חבירו של הכשרתי הוא מאי דאמר מוכשר לטומאה: ד"ה נכסים כו' א"נ כו' תירוץ זה תירצו רבינא ובתר הכי מייתי תנ"ה א"ר יהודה אפי' נגח כו' שנאמר והועד וגו' ובזה גדלה יותר תמיהת התי"ט דאם אין הלכה כר"י אף דהכא דלא כהלכתא ונ"ל כמ"ש התוס' דף מ"ד אההיא דאמרי' או בן יגח או בת יגח (נגיחה) למיתה (נגיחה) לנזיקים דאצטריך לרבות לנזיקים משום דבפ' המניח ל"ג דרשינן לנזיקים סיפיה דהאי (קרא) וכמו כן פסוק ולא ישמרנו בעליו דכתיב גבי מיתה דרשינן ליה לשמירה מעולה לנזיקים ע"כ באופן דיש לנו כלל גדול דמיתה ונזיקים כחדא אזלי וה"ה דפסוק והועד הוה מוקמינן בתרווייהו אי לאו דאיכא ריבויא דז' שור לרבויינהי לכולהו למיתה דכתיבא התם בהדיא: ע"ש הר"מ וגם בפי' דהלכות נ"מ פסק דלא כר"י: ד"ה חוץ וכו' שחבל כו' נ"ל דנקט חובל בחבירו לרבותא דאעפ"י שיש בו דעת והוי הפושע לנגח ברשות המזיק שלא ברשות מ"מ אם חבלו חייב: ד"ה הניזק כו' ותמהתי כו' א"ז תמיהה דאין מזיק משמע דוקא למפעיל שהרי מצינו אשר תשים לא הקיץ הנער שמשמשים גם בלשון הקל והמכה והמוכה הם יוצאים לב' האיש המניע החרב והחרב הנוגף: ע"ש נזיקין כו' תימא אחר שכבר ידע ששרשו נזק איך עלה על לבו שיהא נפעל כי מה הוראה יש לחוסר נ' השורש שהרי אין לדגש הז' כי הוא אחר שוא נע: ג חורין כתב הרמב"ם בפ"ח מה' נ"מ שלא תאמר הואיל והעבדים והרועים וכיוצא בהם מצוים אצל הבהמות שומעין להם אבל לפי הגמ' נראה סד"א דנכרי כשר משום דאית ליה חייס ועבד משום דשייך במצוות מיהו ודאי דצריכי' לטעמא דהרמב"ם דאלת"ה לא הו"ל למתנינהו כלל דפשיטא דלא איתא סברא שיוכשרו משום חייס ושייכות במצות ובהא נמי ניחא דלא מיעט נשים משום דליכא טעמא דמצוים אצל הבהמות: הרע"ב ד"ה שום כו' ואח"כ כו' דקדק וכתב ואח"כ ליישב קושית ר"ת דהקשה לפ"ה דע"כ דפרה שהזיקה טלית היינו בחצר הניזק ופרה בטלית בר"ה דהוי בור אבל נ"י אשכח לתרוייהו בבת א' בחצר המיוחדת לשניהם לשוורים ולחד למטלטלין ע"ש: ד''ה בפני כו' והתשלומין נראה דר"ל גזרת פסק אופן התשלומין אבל מעשה התשלומין אינו צריך ב"ד: תי"ט ד"ה שום כו' בלא שומא כו' דהוי כעין פשר ונ"ל דטעמא הוא משום דגזרת הכתוב שלם ישלם שצריך להשלים הנזק ומש"ה אמר בגמרא שום זה אינו אלא בכסף: ד"ה בפני כו' פירש"י כו' לא צרכינן להכי אלא כל מאי דלא שכיח אעפ"י שיש חסרון כיס כגון בהמה שחבלה בחברתה בעינן מומחין וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה' סנהדרין ונ"י ג"כ הזכיר זה: ד הזאב גם בפ"ק דסנהדרין מתחיל בזאב לפי שהוא היותר מצוי מן האחרים (וכן ב) פ"ג דתענית ופ"ז דב"מ: ר' אליעזר בכל הגמ' גרסינן ר' אלעזר וגם בברייתא נזכר אחר ר"מ וכ"כ תוס' וכך משמע מנ"י דכתב דאין הלכה כר"א משום דיחיד ורבים הלכה כרבים ואי גריס ר' אליעזר הול"ל דשמותי הוא: הרע"ב ד"ה ושור כו' ולגבי כו' והא דלא סמיך ליה בתר ה' תמים משום דצריך לפרש דשן אוכלת אינה כנושכת ורגל הולכת כבועטת: ע"ש מועד כו' כפרש"י ומסיים דע"י העדאה דעדים אתי בהו חיוב נ"ש ולכך מילתא חדא הוא ע"כ (וכתב הר"מ) וז"ל בפ"א מה' נ"מ ה' מעשים תמים יש בבהמה כו' משום דכל א' הוא מעשה חלוק בעצמו אבל שור המועד דקתני היינו דהועד לחמשתן ושם העדאה אחד הוא: